רעמסס השני כובש את אשקלון

בתבליט החקוק על קיר מקדש רעמסס השני בכרנך שבמצרים מתוארת המערכה לכיבוש העיר אשקלון.  





תיאור הפריט
בשנת 1280 יצא רעמסס השני מלך מצרים למסע מלחמה כנגד המלכים הכנענים שמרדו בשלטון מצרים. את מסעו תיעד המלך על קירות מקדש כרנך שבמצרים העליונה (קיימת במחקר גם דיעה המייחסת את הציור הזה לזמנו של מרנפתח, בנו של רעמסס השני).

באחד הציורים החקוקים בקירות המקדש מתואר כיבושה של העיר אשקלון על ידי חיילי מצרים. מן התמונה הזו ניתן ללמוד רבות הן על העיר אשקלון כפי שנראתה במאה ה-13 לפני הספירה, והן על שיטות הלחימה של הצבא המצרי.

 

בתמונה מתוארת אשקלון כשהיא בנויה על גבעה. העיר מוקפת חומה עם מגדלים בולטים, שבה מותקנים שני שערים. בתוך העיר בנוי ביצור נוסף, גבוה יותר, הידוע בשם "מצודת המלך". ביצור זה עם תאי לחימה בולטים כלפי חוץ שלט על החומה החיצונית, והיווה קו הגנה שני של העיר.

 

בשלב הראשון התנהל קרב בשדה הפתוח. הצבא המצרי [בצבע אדום] הפעיל כנגד הכנענים חיילים רגליים ומרכבות מלחמה. החיילים הכנענים [בצבע ירוק], המאופיינים בתמונה על ידי מספר סממנים ברורים (חצאית עם חגורה משתלשלת, סרט שיער, מגן עגול), כרעו ונכנעו מפני עוצמתם של החיילים המצריים, המאופיינים במגינים מאורכים.

 

בשלב השני החל הצבא המצרי להפעיל שורה ארוכה של אמצעי מצור על מנת לפרוץ את חומות העיר. אחד החיילים [בצבע אדום] מצוייר כשהוא מנסה להבקיע בעזרת גרזן את שערי העיר, תוך שהוא מגן על עצמו בעזרת המגן שעל גבו. חייל אחר [בצבע כתום] מתואר כשהוא מטפס על החומה באמצעות סולם שהושען עליה. המגן של לוחם זה קשור ברצועה על גבו, וכך מתאפשר לו לאחוז בסולם ביד אחת ולהחזיק חרב שלופה בידו השנייה.

 

בשלבים האחרונים של הקרב, כאשר הבינו הנצורים כי העיר עומדת בפני כיבוש, הם פנו בתפילה לעזרת אלי העיר. בציור מופיעים התושבים, גברים [בצבע ירוק כהה] ונשים [בצבע ירוק בהיר] כשהם נושאים את ידיהם אל על בתחנונים לאל. אחד מהם, ככל הנראה כוהן דת [בצבע צהוב], נראה כשהוא אוחז בידו מקטר עם להבה בוערת ומעלה קטורת לאל.

  

בציור מתועד מנהג נורא, אותו נהגו הנצורים לבצע כמעשה של יאוש. מנהג זה מוכר לנו גם מסיפורי התנ"ך.

בספר מלכים ב (פרק ג', פסוקים כ"ו – כ"ז) מסופר כיצד חברו מלכי ישראל, יהודה ואדום להילחם יחד כנגד מלך מואב. לאחר שהביסו את צבא מואב, והניסו אותו אל בין חומות העיר, הבין מלך מואב כי הוא עומד להפסיד במערכה. כאשר נכשל גם הניסיון אחרון לשנות את פני הדברים באמצעות מתקפת פתע, הקריב מלך מואב את בנו הבכור על ראש החומה.

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

קשה להבין מן הסיפור מה בדיוק היה טיבו של אותו "קצף גדול" שיצא על ישראל, ומדוע נאלצו מלכי ישראל, יהודה ואדום לסגת חזרה לארצם. יש המשערים כי מעשה היאוש של מלך מואב עורר את לוחמיו המזועזעים להילחם ביתר עוז ולהביס את התוקפים, בעוד אחרים סבורים כי מעשה הזוועה הרתיע את התוקפים שחששו מזעמו של האל. כך או אחרת, מלך מואב הציל את עירו מכיבוש במחיר חייו של בנו הבכור.

המצרים היו עדים ככל הנראה למנהג הנורא של הכנענים, והם ציירו במרומי החומה שני אנשים [בצבע צהוב] המחזיקים בידיהם ילדים קטנים [בצבע ירוק] המועלים כקורבן בתקווה להצלת העיר.

 

הכתובת הרשומה בפינה הימנית העליונה של הציור כוללת בין היתר את המילים "העיר האומללה אשקלון".