בית ניר – מעבר לדרך המלך

ספר המתאר את חוויותיהם של שניים ממקימי קיבוץ בית ניר.





תיאור הפריט
שלומית וישראל מירון הם חברי קיבוץ בית ניר מיומו הראשון באוגוסט 1957. ישראל עבד הרבה שנים בעדר הבקר של הקיבוץ, ולאחר מכן הקים את מטע הזיתים. שלומית למדה בסמינר עוד לפני בואה לקיבוץ, ורוב שנותיה עסקה בחינוך.
הספר "בין מטאטא לשוקת" נכתב על ידי שניהם יחד לרגל שנת יובל החמישים להקמת קיבוץ בית ניר. הוא כולל סיפורים המהווים בבואה להיסטוריה של המדינה ולמלחמות שעברו עליה.

 

הקטע שלהלן מבוסס על הספר "בין מטאטא לשוקת", והוא מפורסם באדיבות המחברים.

מעבר לדרך המלך

כשאתה עוזב את דרך המלך, שהיא הכביש המוליך מתל אביב לבאר שבע, צפונית לקריית גת ופונה מזרחה, אתה נכנס למקצב אחר ומראות אחרים. אתה משאיר מאחוריך את ההמולה והדוחק של שפלת החוף ועוטה את השקט והשלווה של הגבעות.
הנך עובר את קיבוץ גת ועדיין כאילו אתה מחובר לנוף המוכר והידוע של שפלת יהודה: מישורים, פרדסים ריחות עדנים באביב. אבל ככל שאתה מרחיק מזרחה, מתחלף המישור בנוף תלול יותר.
הנה תל זיתא – עגול וקטן עומד על המשמר בפאתי מערב של קיבוץ גלאון, כאילו בודק בחשדנות את העולים מזרחה. כל עונה מחליף התל את צבעו: מירוק עסיסי בחורף גשום לזהוב החרצית באביב ועד להצהבתו הקמלה בקיץ.
לא רחוק מתל זיתא, כשאתה ממשיך בנסיעתך, נשקפים אליך במזרח תל בירנט ותל ג'דידה. יש כעין כמיהה עלומה במשיכתם של התלים זה אל זה, כאילו מנסים הם לחבור איש אל אחיו. בירנט – בערבית כובע, משתדל לכסות את ראשה של ג'דידה והיא נענית לא נענית וחמוקיה משחקים את "הקשה להשגה".
כשאתה מבחין בכל זה, אתה גם מבחין שהשארת מאחוריך את המישורים והפרדסים (וריחות העדנים באביב) ובמקומם אתה רואה שדות מרעה מנוקדים בכתמים לבנים וחומים. כתמים אלה הם פרות מגזע שרולה המכתימות את המרעה בלבן, והחום לסוגיו הן פרות מגזעים אחרים. אם מראה הפרות אינו רומז לך שהגעת לשטחי בית ניר, יעשה זאת הריח האופייני לבור התחמיץ. לעתים זה ניחוח של קליפות ההדרים ולעתים - "ניחוח" הזבל.
עכשיו ברור לחלוטין – הגעת לבית ניר.
ממזרח לקיבוץ נמצא רכס סוּרה הניצב כחומה בצורה הבולמת את כל הוואדיות שמתחילים מחוץ לקיבוץ ומתפתלים לעברו. מדי בוקר השמש זורחת מעל הרכס. בעונת החורף היא יוצאת וזורחת מימין לאוכף של ג'דידה. באביב - מעל חירבת סוּרה, ובעיצומו של הקיץ היא זורחת משמאל, מעל המשטח של סוּרה, כאילו רוצה לזרוח מעל מצפה משואה עצמו. אבל שוב היום הולך ומתקצר והיא, השמש, חוזרת על עקבותיה... וחוזר חלילה.
אם תסתכל מזרחה, תראה גבשושית מצטנעת לרגלי הרכס ודומה לפצע... לפרונקל... ואכן, כך אנחנו תושבי האזור קוראים לה. בראש הפרונקל, הניצב מעל חורבות כידנה, רואים שרידים של מבצר עתיק. במורדותיו – סביב סביב  מפוזרים קברים של תושבי הכפר כידנה. בחייהם גרו לרגלי התל, רעו את עדריהם, נטעו עצי זיתים המניבים עד היום, ובבוא יומם הועלו ונטמנו על התל.
במורדות התל-הפרונקל, באחד הוואדיות, נמצאת הבאר ששימשה את יושבי הכפר. בעבר שימשה הבאר את עדר הפרות שלנו. מי הבאר נודעים אצל הבדואים שבסביבה כמים "חזקים". מה זה "חזקים" - לא פורש.
מעט צפונה, ליד מושב לוזית, מבצבצים מבין האשלים, עצי הזית והתאנה, חורבות הכפר דיר דובן (בערבית פירושו "מנזר הזבובים"), אולי שריד ורמז לפולחן האכזרי של בעל זבוב. לא בטוח. מה שבטוח, ששם נמצאות מערות הענק החצובות בסלע הגיר. חומר הגלם שנחצב במערות שימש כחומר בנייה באשקלון העתיקה. מאוחר יותר שימשו המערות כמחסה לצאן של תושבי הכפר הערבי דיר דובן. היום המערות הן מוקד משיכה לתיירים.
מצפון צפון מערב לבית ניר, מעל שדות הפלחה, נראים צמרות עצי האשל של חורבות הכפר דיכרין. השטח הוא יותר מישורי (פנינו למישורי החוף), האדמה גם יותר דשנה, פחות סלעית, והבוסתנים מניבים בעונת הקיץ תאנים שהן תאווה לחיך, קצת ענבים וזיתים שנותנים שמן מעולה. אגב, בארמית נקרא המקום זכריא – זכרים. האגדה יודעת לספר שאת הבאר פקדו נשים הרות, שרצו להבטיח לידת בן זכר. שתייה ממימיה של דכרין (בערבית - זכרים) היא סגולה בדוקה היא להולדת זכרים.
הבארות של דיכרין הן בעצם בורות מים האוגרים מי גשם ומפוזרים במורד גבעה סלעית שאינה אופיינית לשטח המישורי של דיכרין. הבורות מחוברים זה לזה בתחתיתם ואם תיתן קולך באחד מהם, הוא יהדהד בכולם.
הלאה צפונה נשקף תל שצבעו הלבן מקנה לו שונות בולטת בין גבעות האזור. הלא הוא תל אל סאפי שעליו שכן כפר בשם זה. בהירותו בולטת בין הגבעות האפורות-ירקרקות שממזרחו. אגב, צאפי בערבית פירושו משהו צח וברור. בתקופה המקראית תל זה נקרא גת, אחת מערי המחוז ששכנו בהן חמשת סרני פלשתים. גת היא העיר שאליה נמלט דוד המלך מפני שאול (באחת מבריחותיו), ולשליט שלה, אכיש, זכויות הקופירייטינג על הפסוק הידוע: "החסר משוגעים אנוכי?".
פשוטו של דבר – מי שירצה לטייל באזורנו עם ספר תנ"ך, מובטח לו שסביבתנו הקרובה מוזכרת שם.
אם נחזור לימינו ונסתכל מערבה לבית ניר, נחזור למישורי השדות ועוד שדות ועוד שדות... עד לרכס ברקוסיה המהווה גבול מערבי לשטחי בית ניר.
אמרנו שנחזור לימינו? ואם ימינו, איך אפשר בלי כביש "חוצה ישראל"? שם, לרגלי רכס ברקוסיה, יעבור בקרוב כביש שש.
במקום טוב באמצע, בלב השדות של בית ניר, מצויה באר הסמוכה לשרידי יישוב עתיק. על יד הבאר נבנתה שוקת מים גדולה, מקום ההתכנסות של הבקר של בית ניר כשהוא רועה על השלפים הנרחבים בימי הקיץ. בימי הקיץ הלוהטים, המים הקרירים האלה בלב הריק הגדול מפתים מפעם לפעם קבוצות חיילים מיוזעים לטבול בהם, ולא אחת את כלבי הבוקרים כשזאת הדרך היחידה שלהם לצנן עצמם.
לסיום.
השנים שלי בבית ניר לימדו אותי שזכיתי מן ההפקר. אינני יחיד. רבים מאנשיה של בית ניר קשובים לנוף שמסביב. כולם יודעים שלסיפורי הנוף בסביבתנו הקרובה פנים רבות. פעם יהיה זה סיפור מימים קדומים ופעם יהיה זה סיפור מימינו אנו... ואיך אומרות הקלישאות -"הסיפור לא תם, הוא רק מתחיל".

________________________________

תודה לשלומית וישראל מירון על עזרתם בהכנת הידיעה.