לאחותי באר טוביה – משה סתוי

פואמה שכתב הסופר משה סתוי לזכר המושבה באר טוביה.






תיאור הפריט
מילות הפואמה "לאחותי באר טוביה" שפרסם הסופר משה סתוי (סטבסקי) לזכר המושבה באר טוביה אשר חרבה במאורעות תרפ"ט 1929. 

 

א.

ראשון באתי בגבולותיך וראיתיך בחרפתך, אחותי הנידחת הנכלמה באר-טוביה. אבל שחותי לארץ, השפלתי ראש, ונאלמתי דום.
בירכת שלום הבאתי לך מבניך – מגדרה, מרחובות, עקרון ותל אביב, אשר לשם היתה עליהם יד הגורל להגלותם – את זכרך יזכור, את מכאוביך יכאבו, כמוך כמוהם שותתים דם, שלום יישאו לך, אחותי הנכלמה והמעושקה.
ראשון הייתי אשר לעיניו נגלית בכל חרפתך ובחורבנך – מקצה עד קצה: מבית-אלוהים השרוף – עד רפתך ההרוסה:
מהספרים הקרועים אשר התגוללו תחת רגליי משנאיך – עד ממגורותיך המנותצות. מהמסגרות המחושפות אשר לחלונות ולדלתות - עד קרעי הגווילים אשר לספר התורה.
משריד הקיר ועליו השלט ד"ר איזראלי – עד החלל אשר לא נקבר ימים עשרה, והוא נפל קרבן באהבתו את האדם בין חיתו טרף:
ממגורות הגורן אשר רבצו כמו שלמות באפרן וזעקו זעקת קללה השמיימה על הברכה  הנכזבת - עד השבילים של התירס, דורה וחמניות השפוכים ברחובותיך:
מהבהמות הגולות אשר מרפת אויב וצר עד יציאת נשמתן געו מרב געגועים עליך עד בניך הגולים המתגוללים בבית העם אשר ברחובות, ולא כר להם ולא כותונת להם ולא בית.
מבהמותיך אשר פשטו צווארן למאכלת והתגוללו שחוטות על פני דרכים - עד בניך גיבוריך אשר שמרו על כבוד אישה וטף והגדילו את שמך ברבים.
מפגר סוסיך אשר התגולל בירכתי רחוב -  עד שלד מחסנך הגדול אשר התנוסס במחאה אלי על  ואת זעקתך העלה השמיימה.
מגוף המת אשר נברך בגווילי התורה ועלה באש - עד הנוצות הצחורות אשר התעופפו על פני חרבך.
את חורבנך בכל אימתו ראיתי, אחותי הנכלמה והעשוקה באר-טוביה לא רוחמה. לארץ שחותי, השפלתי ראש. נאלמתי דום.

ב.

ובעמדי על חורבותיך זכרתי ימים ראשונים בהגלותך לי בחן פשטותך כי רבה, בקטן בתיך ועצים שונים ליד כל בית, בדל בקריך לעת ערב מעבר לכפר מזה, ומיעוט צאנך מעבר לכפר מזה, בשחור לחמיך, ידי בנותיך אפוהו, ידי בניך זרעוהו, פרי אדמתך דלת הברכה, בפני תנוקותיך המלוכלכות בחן.
כי ילד לפני עגל לא נכר בך, עגלה ראש שמחתיך היתה; לעגליך קראו שמות משמות החומש: חוה, רחל ומרים, ושמות עזיך: גילה ורינה וחדווה ודיצה; ואת בניך למדת לכף ראש למען הרים שיבולת נשכחה, פעמיהם תכנת בקצב עם קצב המחרשה;
ולעתות פנאי כלי עבודה נתת בידיהם – למלאכת העץ ולמלאכת הברזל לתפירת נעליים, את לחם העניים עם הזית הירוק והבצל המר המתקת לחכם.
בחן פשטותך ראיתיך ועד לבי נגעת וארחמך, ואשזר גורלי בגורלך עד אחרון יומי.
ותהי שמחתך לי שימחתך ואהיה פה לתת.